אקים וולינסקי היה מבקר ספרות, תיאטרון ואמנות יהודי-רוסי נודע, שהתפרסם בעיקר בשל כתיבתו הביקורתית על הספרות הרוסית, במיוחד על דוסטויבסקי, ובשנות ה-1910 היה לאחד המבקרים הבולטים של המחול הקלאסי. אחרי מהפכת 1917 הוא עמד בראש אגודת הסופרים של פטרוגראד והשתדל אצל השלטונות למען סופרים נרדפים. בערוב ימיו פיתח וולינסקי זהות יהודית איתנה. המחקר שלי התמקד בכתביו מהתקופה הזאת, שלא התפרסמו מעולם. הם התגלו בארכיון שלו, שחלקים ממנו היו חסויים עד שנות התשעים של המאה הקודמת בגלל דברי השבח שלו כלפי יהודים. הגילויים חושפים היבטים חדשים מחייו האישיים והמקצועיים. בין היתר גיליתי כי בתקופת הרעב שלאחר המהפכה בפטרוגראד, וולינסקי התחיל פרויקט לאנציקלופדיה יהודית חדשה. הפרויקט הציל את חייהם של תריסר מלומדים יהודים, ונסגר ב-1923. באותה השנה נהיה וולינסקי תומך נלהב של תיאטרון "הבימה" והביע תמיכה בזכות הקיום של תיאטרון בשפה העברית. בשנות השבעים שחקני "הבימה" עוד הזכירו את שמו בכבוד. דבר מה נוסף שהתגלה בארכיון הוא שבוויכוחים ציבוריים המתועדים בכתביו המאוחרים, וולינסקי צידד ביהודים. הוא ניצל כל עילה כדי לתאר את היהודים, אהובי נפשו: הבעת פניהם, הליכתם, מחוותיהם, מלבושיהם; הוא שר שירי הלל לאישה יהודייה ולמשפחה יהודית. יש לזכור כי הוא כתב דברים אלה בשנות הרדיפות נגד הדת והקהילה, כשיהודים צעירים נטשו בהמוניהם את זהותם. הוא השאיר, אם כן, תצלום של התרבות הנעלמת והולכת. חשוב מכל, מתברר כי וולינסקי ניסה לתת לקורא הרוסי תמונה של העולם היהודי ובעיקר של הרוחניות היהודית הייחודית שהוא ראה בה מקור של החיות היהודית. המונוגרפיה שלו על רמברנדט מציגה את האמן כהתגלמות של תפישת העולם היהודית; כל רגע בחייו מוצג בציוריו כאילו היה מתרחש בנצח, ומקבל משמעות פילוסופית. וולינסקי מדבר על האדם החדש אשר רמברנדט גילם בעצמו ושיבח בדיוקניו. הזן הזה הוא אינטלקטואלי ביותר ואנושי גם יחד: על פיו, החיים הם קדושים. לפי וולינסקי, אפשר לגלות את הזן הזה אצל יהודים רבים אך לא אצלם בלבד. הוא לא מייחס חשיבות לשייכות האתנית או הגזעית של רמברנדט. חשוב לו שהוא צופה בעולם והעולם חדור רוח, כפי שיהודים צופים בו.