אפיתל היא רקמה המצפה את המשטחים החיצוניים של הגוף ומרפדת מבנים חלולים. דוגמא לאפיתל היא שכבת העור החיצונית. רקמת האפיתל בנויה משכבה אחת או מספר שכבות של תאים המחוברים זה לזה ליצירת משטח חזק וגמיש. בזמן ההתפתחות העוברית הצמתים המחברים בין התאים הבונים את רקמת האפיתל הם גמישים ודינמיים כדי לאפשר את תהליך המורפוגנזה של העובר, תהליך המבקר את התנועה או שינוי המקום והצורה של התאים ברקמה עד ליצירת המבנה התלת-ממדי של העובר. דינמיות זו נחוצה גם בתהליכי ריפוי פצעים וביצירת גרורות סרטניות. עדיין לא ידוע כיצד דינמיקה זו מבוקרת אף כי ברור שהתהליך מורכב מאוד ומשתתפים בו גורמי בקרה מרובים. במחקרים שלנו אנו משתמשים בתולעת הנמטודה, C. elegans. הנמטודה היא כלי עזר חיוני להבנת תהליכים מורכבים באדם מכיוון שהיא בעלת מבנה פשוט אך מתקיימים בה תהליכים תאיים רבים השמורים לאורך האבולוציה וזהים לאלו המצויים בגוף אדם. עקבנו אחר ההתפתחות העוברית של הנמטודה וביצענו אנליזה של השינויים במיקום ובצורת תאי האפיתל העוטפים את העובר תוך כדי התפתחותו. במחקר זה מצאנו שחלבון הבונה את צמתי תאי האפיתל, שנקרא cadherin, משתנה תוך כדי המורפוגנזה של העובר על ידי הוספה והורדה של חלבון קטן הנקרא SUMO. התהליך הדינמי של חיבור החלבון הקטן והסרתו ממולקולת ה-cadherin מעצב את הקשר שלו עם שלד התא וכך מאפשר שינויים מהירים בצמתים בין התאים ובמבנה הרקמה תוך כדי שמירת החוזק המכני שלה.