אחת מהתופעות המרתקות בעולם החי נוגעת להשתלטותם של טפילים על מערכת העצבים המרכזית של המארחים שלהם: צרעות המשתלטות על תיקנים ועכבישים, זבובים שמשתלטים על דבורים, ואפילו טפילים חד-תאיים שמשפיעים על מערכת העצבים של חולדות וחתולים. תחום המחקר החדש יחסית העוסק בתופעות אלה ידוע כנוירו-פרזיטולוגיה. במחקר שלנו ביקשנו לשפוך אור על האופן שבו טפילים מתפעלים את מערכת העצבים של מארחיהם. מחקר זה מהווה את הניסיון הראשון לפענח את המנגנון המולקולרי העומד בבסיס אסטרטגיית המניפולציה היוצאת דופן בין הטפיל למארח. כדי לנסות להבין על המנגנון הזה, התמקדנו בצרעות טורפות שמזריקות ארס למערכת העצבים המרכזית של תיקנים באופן המאפשר להם להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם. צרעת התכשיט, שבה השתמשנו במחקר שלנו, משתלטת על תיקן על ידי הזרקת ארס לגנגליוני הראש שלו. גנגליונים הינם צבירים של תאי עצב שמשמשים תחנות ביניים בין מערכת העצבים המרכזית, כלומר המוח, לשאר החלקים בגוף. גילינו שהצרעה מוצאת את גנגליוני הראש של התיקן באמצעות שימוש בשיערות חישה זעירות הנמצאות על העוקץ שלה – אם כי ייתכנו אמצעים אחרים שעוד לא גילינו. בנוסף, הראינו כי הזרקת ארס ולו לגנגליון ראש אחד מבין גנגליוני הראש השונים מספיקה כדי להפחית את יכולת ההליכה של התיקן שנעקץ. באנליזה של הארס מצאנו 150 סוגי חלבונים שונים, ומיפינו את השינויים במערכת העצבים המרכזית של תיקנים שנעקצו. בין היתר, גילינו שהשפעת הארס על תיקנים שנעקצו ירדה כאשר הזרקנו להם חומר שמונע פעילות בקולטנים האופיואידים שנמצאים בתאי העצבים. מסיבה זו אנו משערים שבארס מצויים חומרים שהשפעתם קשורה להפעלת הקולטנים הללו.