בשעה שאנחנו ממקדים את המבט בנקודה מסוימת במרחב, העיניים שלנו מבצעות תנועות קטנות שאנחנו בדרך כלל לא מודעים להן. במהלכן, מיקום העין נע באופן רציף ואקראי. למרות שהיקף התנועות האלה קטן, הן רחבות מספיק על מנת שלכאורה הן יגרמו לטשטוש הראייה, בדומה לטשטוש שחל בתמונה כאשר ידי הצלם רועדות. למרות זאת, מערכת הראיה האנושית משיגה יכולת אבחנה בפרטים עדינים ביותר, בחדות גבוהה מזו של קולטני אור יחידים במרכז שדה הראיה. למחקר שלנו היו שתי מטרות עיקריות: ראשית, ניסינו להבין כיצד המוח עשוי להבחין בפרטים חדים בשדה הראייה, למרות תנועות העיניים הקטנות. שנית, ביקשנו לחקור את השערתנו לפיה מקור תנועות העיניים הקטנות הוא עמוק במוח, ברשתות תאי העצב השולטות במיקום העין. בחלק הראשון של המחקר שאלנו מהו החישוב הנדרש מהמוח על מנת לפענח במידה מיטבית את האותות המגיעים מהרשתית, על מנת להבחין בפרטים עדינים - למרות תנועות העיניים. לאחר מכן שאלנו כיצד רשתות של תאי עצב במוח עשויות לממש את החישוב הזה, או חישוב דומה לו. בחלק זה של המחקר חקרנו כיצד פעילות רועשת של תאי עצב בודדים עשויה להוביל לתנועות העיניים הקטנות. בשיתוף פעולה עם מעבדה נסיונית, בדקנו האם קיימות תנועות עיניים קטנות בדגים, בדומה לתנועה הקיימת אצל בני אדם, והאם ניתן להבין את מקור התנועה הזו בהתבסס על הידע הרב שהצטבר בשנים האחרונות על האופן שבו מוח הדג שולט במיקום העין. אחת המסקנות העיקריות של המחקר היא שהעיבוד המוחי של האותות המגיעים מהרשתית חייב לקחת בחשבון את תנועות העיניים הקטנות. לכך יש חשיבות בעיקר במרכז שדה הראייה, שם חדות הראייה גבוהה. לכן אנחנו מצפים למאפיינים ייחודים ברשתות תאי העצב המוח, האחראיות על עיבוד מידע ממרכז שדה הראייה. בחלק השני של המחקר, תוצאות ראשוניות מרמזות שקיימות תנועות עיניים קטנות בדגים, ושניתן להבינן על רקע מודלים תיאורטיים המתארים את האופן שבו המוח שולט במיקום העין.