המחקר שלי התמקד בתפקידם של אדריכלות, תכנון ופיתוח במערך יחסי החוץ בין ישראל למדינות אפריקה בשנות השישים. המחקר התחקה אחר ״ייצוא״ מודלים מרחביים מישראל לאפריקה, בעבודתם של אדריכלים ומתכננים ישראליים באפריקה ובאופן שבו כל אלו מהווים חלק ממערך יחסי החוץ. מומחיותם של האדריכלים הישראלים שפעלו באפריקה במהלך שנות הששים והשבעים שימשה אמצעי נוסף לדימיוּן הגיאוגרפיה האפריקאית ולגיבוש ההצדקות המוסריות להתערבות במרחב האפריקאי. מסקנה זו מחדדת את ההבדל בין הכתיבה הרבה העוסקת באדריכלות הקולוניאלית באפריקה בהקשרה האירופי לבין המקרה הישראלי. במילים אחרות, דימיוּנה של "אפריקה" היווה משאב שלא יסולא בפז לאישושה של ישראל כ"מערבית" בעיניה עצמה. כינון יחסים עם אפריקה שימש לישראל הזדמנות לתרגל את ״מערביותה״. המחקר נשען על עבודת ארכיון מקיפה בישראל, אנגליה, אתיופיה וגאנה, כמו גם ראיונות עומק עם אדריכלים ומתכננים, וכלל פיתוח מאגר מידע דיגיטלי-חזותי המנגיש את הממצאים לציבור הרחב.