חלק ניכר ממה שאנחנו יודעים, או לפחות חושבים שאנחנו יודעים, מבוסס על מה שאמרו לנו אחרים: הורים, מורים, חברים, אנשים זרים באמצע הרחוב, עיתונאים. הם מספרים לנו משהו, ואנחנו מאמינים להם. אנחנו נותנים בהם אמון. האם מתן אמון באחרים יכול להיות בסיס לרכישת ידע? אופן ההתנהלות היומיומי שלנו מלמד כי אנו חושבים בדרך כלל שמתן אמון אכן יכול להיות דרך לרכישת ידע. באופן מפתיע, למרות ההסתמכות הרבה שלנו על אמון כזה בניסיוננו לרכוש ידע, האפיסטמולוגיה, הענף של הפילוסופיה שעוסק באופן ביקורתי במושג הידע ובדרכי רכישתו, מיעטה לעסוק באמון כמקור אפשרי לידע. למחקר שלי היו כמה מטרות עיקריות: ראשית, ביקשתי להבין מה זה להאמין לאדם: מה זה לקבל את דבריו של אדם על בסיס האמון בו? כיצד נבדלת רכישה של האמנות על בסיס אמון מדרכים אחרות שבהן אנחנו עשויים להסתמך על דבריהם של אנשים אחרים? שנית, ניסיתי לברר מה יכול להפוך אמון כזה למוצדק, והאם ניתן אכן לרכוש ידע על בסיס אמון כזה. לבסוף, המחקר ביקש להשתמש בניתוח האפיסטמולוגי של מתן אמון כדי להאיר על התפקיד של מתן אמון בהקשר של השיח המדעי, ובמסגרת חלוקת העבודה הקוגניטיבית בתוך המדע, ובין מדענים להדיוטות. עיקרו של המחקר נעשה תוך שימוש בכלים פילוסופיים, תוך שימוש בניתוח קונספטואלי, אנליזה של טיעונים, ניסויי מחשבה ועוד. חלק קטן של המחקר נערך בכלים אמפיריים, בעזרת שאלונים לנבדקים שנתבקשו לערוך חיפושי אינטרנט שונים אודות שאלה מדעית שעומדת במרכז של ויכוח פוליטי. המחקר מראה כי כאשר אנחנו מאמינים לדובר, אנו רואים אותו כראוי לאמון, באופן כזה שנותן לנו טעמים מוציאים להאמנה: טעמים בזכות אמונה בטענתו, שהם אף טעמים כנגד ביסוס אמונתנו לגבי טענתו בהתאם לסוגים של ראיות שברשותנו. מתן אמון כזה הוא מוצדק, כאשר הוא מאפשר לנו לבסס את האמונה שלנו על גוף טוב של ראיות מזה שברשותנו: על גוף הראיות שבידי האדם שבו אנחנו נותנים אמון. אמון כזה חשוב עבור העברת ידע מדעי ממדענים להדיוטות, והמחקר מציע דרכים לקדם את יחסי האמון האלה.