חוויות טראומטיות הן חומרים המפעילים בנפש תהליך של איון וביטול עצמי. חומציותם יוצרת שסע בנפש הנושאת אותם. השסע – הקרע – הזה שואב לתוכו הן את התכנים הבלתי נסבלים והן את הסובייקט, כלומר האדם, החווה אותם. הספרות העוסקת בטראומה ובהתמודדות נפשית עם טראומה מתייחסת בהרחבה לתפקידו החיוני של האחר כנושא עדות לטראומה, שפעמים רבות הקורבן עצמו לא היה, וגם לא יכול היה להיות, עד לה. כותבים רבים מתארים טראומה כדבר-מה המתרחש "שם, הרחק", ולא כמאורע השייך לסובייקט החווה, ל"אני". הטראומה מדומה פעמים רבות למאורע חיצוני המנותק מן המספר שחווָה אותו. רבים מניצולי הטראומה מדגישים כי הם אכן חיים בשני עולמות נפרדים: עולם הזיכרונות הטראומטיים (שהוא מעין הווה נצחי), ועולם המציאות (שהוא ההווה הקונקרטי). לעתים קרובות אין הם מעוניינים ואף אינם מסוגלים לאחד את שני העולמות, דבר המשמר את הזיכרון הטראומטי כקפוא וחסר זמן. מחקר זה עסק בזיהוי ובאפיון של ארבעה מודוסים (סגנונות) ייחודיים של שפה טראומטית, הנבדלים זה מזה במידת התנועה הנפשית שהם מייצרים מול הקיפאון הטראומטי: המודוס המטאפורי, המודוס המטונימי, המודוס הפסיכוטי-מוזלמני והמודוס הפסיכוטי-אקססיבי. המודוס המטאפורי מאופיין בהחזקה סימולטנית של עמדת הקורבן (האני החווה) ועמדת העד (האני המתבונן) – כלומר בתנועה בלתי פוסקת בין הגוף הראשון והגוף השלישי של החוויה. המודוס המטונימי, לעומתו, ממוקם בגוף הראשון של החוויה בלבד, בלא יכולת לחרוג ממנו אל הגוף השלישי. התוצאה היא שפת עדות הסמוכה מאוד לחוויה – אך נעדרת יכולת להתבונן בחוויה זו מן הצד. המודוס הפסיכוטי-אקססיבי הוא מודוס שמאיין הן את הגוף הראשון והן את הגוף השלישי של החוויה. הוא משמר את האירוע הטראומטי באופן שאינו נגיש לא לחוויה ולא להתבוננות. ואילו המודוס הפסיכוטי-מוזלמני הוא המודוס הקורס לתוך הלקונה הטראומטית עצמה: מודוס נעדר שפה, מפורק ומפורר. בעוד שהמודוס המטאפורי של העדות הטראומטית מייצר תנועה נפשית ולכן "מפשיר" את הקיפאון הטראומטי, שלושת המודוסים האחרים מייצרים מידה קטנה יותר ויותר של יכולת תנועה נפשית, ולכן גם מידה קטנה יותר של יכולת לדקונסטרוקציה ורקונסטרוקציה (פירוק ובנייה מחדש) של הזיכרונות הטראומטיים. כדי לעקוב אחר אופני האינטראקציה האלה ואחר השלכותיהם על תהליכי ההחלמה מטראומה, ערכנו ניתוח השוואתי של עדויות טראומטיות משלושה סוגים: א. יצירות ספרותיות שכתבו סופרים שרובם ניצולי שואה. ב. יומנים וממוארים שנכתבו בתקופת השואה. ג. עדויות של ניצולי שואה שנדגמו מתוך שני מאגרים שונים: מאגר עדויות של ניצולים-ילדים שתועדו בשלמותן מיד לאחר המלחמה, ומאגר עדויות של ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ורואיינו ראיונות עומק שנים ארוכות לאחר מכן בארץ. ניתוח העדויות הצביע במובהק על עדויות שהיו בעיקר מטאפוריות לעומת עדויות שהיו בעיקר מטונימיות ופסיכוטיות, והצביע על ההשלכות העצומות של הדומיננטיות של המודוסים השונים של העדוּת הן על היכולת לייצג את החוויות הטראומטיות, והן על תהליכי ההחלמה מהן. ככל שמתאפשרת יותר תנועה בין הגוף הראשון והגוף השלישי של החוויה, כך מופשר הקיפאון הטראומטי של המחשבה והרגש, והטראומה הופכת ממה שמחסל את הסובייקט – למה שמכונן אותו כעד לעצמו. לעומת זאת, כשלא מתאפשרת תנועה כזו – הטראומה הופכת לסוג של "קניין שלילי", המחסל את הסובייקט החווה יחד עם החוויה. בעוד שהמודוס האקססיבי והפסיכוטי משמרים את המעמד ה"מיתי", הבלתי מנוצח והאינסופי של האירוע הטראומטי, וכך מסרבים הן למלאכת העיבוד של הטראומה והן לעבודת האבל ההכרחית בעקבותיה, המודוס המטאפורי והמודוס המטונימי מוכנים למקם את האירוע הטראומטי בתוך הרצף ההיסטורי והביוגרפי, ולהעניק לו בכך גודל סופי המאפשר בתורו גם עבודת אֵבל.