הרומן ההודי באנגלית זכה, בשלושים וחמש השנים האחרונות, לפופולריות עצומה ברחבי העולם. ההצלחה הבינלאומית הגדולה של ילדי חצות, ספרו של סלמן רושדי (1981), מלמדת כי כתיבה פוסט-מודרנית ניסיונית – המשלבת בין מסורות מערביות ללא-מערביות, או בין ריאליזם לכישוף – הפכה לסחורה מבוקשת מאוד, הן בשוק הספרות הגלובלי והן בזירה האקדמית. הכתיבה הפוסט-מודרנית מנסה בין היתר להתנער מהריאליזם המסורתי – אותו הזרם הספרותי שנחשב לעתים למיושן יחסית, המשתדל לעגן את העלילה הבדיונית על רקע המציאות הממשית והמנסה להציג את המציאות כמות שהיא, בלי לייפות אותה. אלא שבמקביל להצלחת רומנים כמו ילדי חצות, הרחק מאור הזרקורים, נכתבה וממשיכה להיכתב ספרות הודית באנגלית העושה שימוש בריאליזם קונבנציונלי הרבה יותר. הספרות הזו זוכה להצלחה גדולה בהודו, ובמידה פחותה גם ברחבי העולם. מכאן השאלה הניצבת בלב הפרויקט שלנו: מדוע סופרים כמו ראג'א ראו, ר"ק נאראיאן, קמלה מרקנדיה ושאשי דשפנדה לא זכו לאותה תשומת לב ביקורתית שהוקדשה לרושדי? אחת הסיבות, לטענתנו, היא כי הרומנים של הסופרים הללו כתובים בריאליזם שקרוב הרבה יותר לריאליזם המזוהה עם מחברים אירופיים בני המאה התשע-עשרה (כגון בלזאק, דיקנס, ג'ורג' אליוט או זולא) מאשר לסגנון הפוסט-מודרניסטי הנוצץ והמתחכם של רושדי. עבור חוקרים פוסט-קולוניאליים, המתמקדים בהשלכות והשפעות הכיבוש הקולוניאלי האירופי (הודו היתה תחת כיבוש בריטי עד 1947) , והסבורים כי הרומנים של סופרים אירופיים אלו תרמו לקידום הפרויקט הקולוניאלי והאימפריאלי המערבי, הריאליזם של המאה התשע-עשרה נחשב מיושן, לא-סביר, או מפוקפק מבחינה פוליטית. החוקרים הללו מעדיפים להעלות על נס איכויות ספרותיות של ילדי חצות הנחשבות לפוסט-מודרניות – למשל את ההיברידיות (שילוב ועירוב הסגנונות), הסיפיות (העיסוק בתופעות ששייכות בו-זמנית לקטגוריות מחשבתיות או אמנותיות שונות) והפרגמנטציה (פירוק או פיצול) – כצורות של התנגדות ספרותית ופוליטית, ולשבח את הכתיבה האנטי-ריאליסטית. וכך, כשמדברים באקדמיה ובתקשורת על הרומן ההודי הנכתב באנגלית, נהוג להתייחס באופן כמעט בלעדי ל"ריאליזם המאגי" ולהתעלם מכל סוג אחר של כתיבה ריאליסטית. הפרויקט שלנו משרטט את התמדתו של הריאליזם הקונבנציונלי – המיושן והתמים רק לכאורה – בספרות יפה שפונה לאליטה ההודית הקוראת אנגלית. אחרי הכול, האנגלית איננה רק שפתו של הכובש-לשעבר אלא גם השפה האחת המשרתת את כל תושבי הודו, ללא קשר לאזור מגוריהם או לשפתם המקומית. הדיון במחברים, ביצירות ובמסורות שלא זכו לתשומת לבם של החוקרים מאפשר לפרויקט שלנו להציע נרטיב חלופי (לנרטיב הפוסט-קולוניאלי) של תולדות הספרות ההודית – נרטיב הנשען על קונבנציה, מסורת והמשכיות. המאמרים השונים שכתבנו לא רק פותחים צוהר חדש לתרבות ההודית, אלא גם תורמים להבנת מקומם של מנהגים תרבותיים וטעמים ספרותיים בהקשר הגלובלי.