לטקסט השירי הכתוב אין קיום שלם. אופן הביצוע הקולי של השיר עשוי להעצים את הקיום הקונקרטי של שיר. הדקויות ההבעתיות של הטקסט נתונות לפרשנות. המְבַצֵעַ של הטקסט יכול להביא את הדקויות הללו לתפיסת המאזין באמצעות מניפולציות ווקאליות. המחקר שלנו התמקד בגוון הקול ה"מרוכך" שניתן לזיהוי בביצוע של קוראי שירה מקצועיים. אנו משערים כי גוון קול זה משמש להבעה של מצבים מנטליים כגון הלך רוח מהורהר ורגשות של חיבה וגעגוע. מטרת המחקר היא כפולה. ראשית, ביקשנו לגלות אם מאזינים תופסים את גוון הקול ה״מרוכך״ באופן עקיב או לחלופין אם תפיסה זו משתנה ממאזין למאזין ומשיר לשיר. שנית, ביקשנו לזהות את המאפיינים הקוליים באמצעותם אנו תופסים את הקול המרוכך הזה. לשם כך פיתחנו שיטת מחקר לקבלת תגובות מאזינים לקריאת שירה. שיטה זו מבוססת על שני שלבי האזנה לאותו ביצוע. בשלב הראשון, המאזינים מתבקשים לתאר באופן חופשי את התרשמותם מביצוע קולי של השיר. בשלב השני, המאזינים מתבקשים לדרג את מידת ההתאמה בין תיאורים מנוסחים מראש של הטקסט השירי לאופן ביצועו. השוואת התגובות בשני השלבים מאפשרת להעריך איכותנית וכמותית את תפיסת המאזינים של אירועים אסתטיים. השתמשנו בשיטת מחקר זו כדי לקבל תיאור קוהרנטי למדי של האפקט הנתפס של הקול המרוכך בקרב המאזינים – האם יש בו נעימה של חיבה, געגועים, עצב, תנחומים וכד׳. בנוסף, הראנו כיצד שילוב של גוון קול מרוכך עם המשמעות של הטקסט וגווני קול בולטים אחרים מייצרים אפקטים נתפסים מורכבים. לסיום, ממצאינו תורמים לתיאוריה של סגנון הביצוע, על ידי חידוד ההבחנה בין שני סגנונות ביצוע – סגנון מאופק יחסית, האופייני לקריאת שירה, מחד גיסא, וסגנון ריגושי ו"תיאטרלי", מאידך גיסא. במקביל, פיתחנו מודל תיאורטי של המאפיינים האקוסטיים של קול מרוכך. המרכיב המרכזי במודל הוא קול נשוף (breathy voice) הנוצר כתוצאה מסגירה חלקית של מיתרי הקול בעת דיבור. הקול הנשוף עשוי להיות או לא להיות מלווה ברעש נישוף (aspiration). למעשה, מצאנו כי מבצעים שונים עשויים להפיק את הקול הנשוף בדרכים שונות. נוסף על הקול הנשוף, קול מרוכך מופק בעוצמה ממוצעת עד חלשה, וייתכן שגם בצליל גבוה יותר מקול רגיל. לבסוף, הקול המרוכך ניתן לתפיסה בקלות רבה יותר כאשר קצב הדיבור מתמשך, כלומר ההגייה מוארכת.