לפני יותר מארבעים שנה עלו אצלי תהיות לגבי הסיבות להתדרדרותה של ישראל מהפסגה שלאחר מלחמת ששת הימים לשפל של מלחמת יום הכיפורים. עבודתי בוועדת אגרנט חזקה את התהיות האלו, ובמשך השנים אספתי בצורה לא שיטתית חומר לקראת ספר שאכתוב אי-פעם בעתיד. מחקר זה צמח מאותן תהיות ומאיסוף החומרים שבא בעקבותן. המחקר בוחן את ההשפעה של שינויים חברתיים ודמוגרפיים בישראל על הצבא ועל תפקודו, ובנקודות רבות הוא מתנגש עם הזיכרון הקולקטיבי ומפריך אותו בהסתמך על החומר התיעודי. כך, למשל, הוא סותר את ההנחה המקובלת שב-19 ביוני 1967 החליטה ממשלת ישראל להציע למצרים ולסוריה הצעת שלום שהתבססה על נסיגה מסיני ומרמת הגולן. המחקר מראה בבירור שלא היה מדובר בהצעת שלום וההצעה לא כוונה לערבים אלא לאמריקאים. מסקנה קשה שעולה מן המחקר היא שמלחמת ההתשה לא הסתיימה בניצחון ישראלי, ולמעשה כמעט ההיפך מזה הוא נכון. תיאורה לציבור כניצחון תרם תרומה מרכזית לטעויות שנעשו לקראת מלחמת יום הכיפורים.