אוכלוסיית העולם מזדקנת וכך גם החברה הישראלית. אחת מהתופעות הנלוות לעלייה בתוחלת החיים ולצמיחה באוכלוסיית הזקנים היא הגידול המשמעותי במספר האנשים הנאלצים להתמודד עם מחלת אלצהיימר ועם דמנציה מסוגים שונים. למחלת אלצהיימר, כמו לדמנציות נוספות, השלכות קשות על יכולת התפקוד ועל אובדן העצמאות והקשר עם המציאות. בנוסף, אנשים עם מחלת אלצהיימר ובני משפחותיהם חשופים לסטיגמה, דהיינו לתיוג ואפיון שלילי. סטיגמה זו יכולה לבוא לידי ביטוי ברמה האישית, ברמה המשפחתית או ברמה המערכתית. בין יתר המערכות עימן נפגשים חולי אלצהיימר מצויה גם מערכת המשפט. עד היום לא נערך כל מחקר הבוחן את היבטי הסטיגמה של מערכת המשפט כלפי אנשים עם מחלת אלצהיימר. מטרת מחקר זה הייתה לחשוף ולתאר את המאפיינים וההשלכות של הסטיגמה המערכתית אותה חווים אנשים עם דמנציה במפגש שלהם עם מערכת המשפט. במהלך המחקר ננקטה שיטת מחקר מעורבת שכללה גם היבט איכותני, דהיינו ניתוח של דיונים שהתקיימו בשלוש קבוצות מיקוד של אנשי מקצוע העוסקים בתחום (בהן השתתפו 26 אנשי מקצוע: עובדים סוציאליים ועורכי דין); וגם היבט כמותני – ניתוח של 281 פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט בישראל בתחום במשך השנים 2014-2004. לבסוף, גם פסקי הדין נותחו באופן איכותני על מנת לזהות מגמות עיקריות בשיח השיפוטי. באשר לתוצאות המחקר, בקבוצות המיקוד זוהו במובהק גם היבטים חיוביים וגם היבטים שליליים של ההסתמכות של המערכת המשפטית על אבחנות רפואיות כבסיס להכרעה במעמדו המשפטי של חולה אלצהיימר. מתוך הניתוח הכמותי של פסקי הדין עלה כי מרביתם נדונו בערכאות נמוכות (בתי משפט השלום) ועסקו במגוון רחב של סוגיות משפטיות אזרחיות. מסקנות המחקר מדגישות את הצורך בשינוי החקיקה בישראל בכל הנוגע לשימוש בקטיגוריות רפואיות לקביעת זכויותיהם של אנשים עם מחלת אלצהיימר, ובנוסף את הצורך בהכשרה ובחינוך שופטים ועורכי דין באשר לייחודיות של מחלת אלצהיימר ודמנציה. הממצאים גם חושפים את המציאות שבמסגרתה חולי דמנציה מופיעים בבתי המשפט בהקשרים חוקיים מגוונים ושונים – הרבה מעבר לסוגיות של כשרות משפטית בלבד. לבסוף, הניתוח האיכותני של פסקי הדין חשף את המתח בין הרצון לגונן ולהגן על חולי דמנציה כמי שנתפסים כאלה שאינם יכולים להגן על עצמם, לבין הרצון לאפשר להם לממש את האוטונומיה והחירות שלהם על אף מחלתם.