החל משנות העשרים של המאה הקודמת החלו מגיעים מגרמניה לפלשתינה (א"י) מלומדים יהודים-גרמנים שעסקו בחקר המזרח, לרבות חוקרי אסלאם, היסטוריונים ופילולוגים שהתמחו בשפות המזרח התיכון ובתרבותו. חוקרים אלו ייסדו בשנת 1926 את המכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן נטלו חלק פעיל בעיצוב שדה הוראת הערבית בארץ – כמפקחים במחלקת החינוך, ככותבי ספרי לימוד להוראת השפה, וכמורים לשפה הערבית בבתי הספר העבריים. מלומדים אלה התחנכו על ברכי האוריינטליזם הגרמני (Orientalistik); המומחיות הגרמנית בלימודי המזרח הייתה החל משלהי המאה ה-19 חוד החנית של המחקר האקדמי העולמי בתחום. בזמן שבמדינות אחרות שירת המחקר האוריינטליסטי שאיפות פוליטיות וצרכים קולוניאליים – בעיקר מפורסמות הדוגמאות של חקר המזרח בבריטניה ובצרפת – התגבש האוריינטליזם הגרמני כתחום ידע המנותק משיקולי תועלת פוליטית לאומית ישירה. במחקר שלנו התמקדנו במסורת אוריינטליסטית זו, כפי שהתממשה ביישוב היהודי בפלשתינה (א"י), בשנים 1920–1948. במקום הזה, בו התלהט הסכסוך בין יהודים לערבים, ביקשנו לבדוק מה משמעותו של מעבר תחום הידע המזרחני מגרמניה אל המרחב המנדטורי: האם השתנו השקפותיהם ושיטותיהם המדעיות של המזרחנים היהודים-גרמנים, ואם כן, באיזו דרך? האם שינויים אלה עמדו בזיקה כלשהי לגיבוש עמדותיהם הפוליטיות בארץ? לשם כך התרכזנו בשני מוסדות עיקריים להם הייתה השפעה אדירה על התגבשות לימודי המזרח בפלשתינה המנדטורית ובהמשך במדינת ישראל, עד ימינו אנו: בית הספר הריאלי העברי בחיפה, שהוקם בשנת 1913 והחל משנות העשרים נחשב לבית הספר היהודי המוביל בארץ בלימודי ערבית; והמכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים, בו התרכז המחקר האקדמי בתחום. מחקרנו על בית הספר הריאלי הראה כיצד התפתחה הוראת הערבית במהלך כשלושה עשורים עד הקמת המדינה. במסגרת תהליך זה החלו מורים יהודים יוצאי גרמניה להיות נותני הטון בתחום הוראת הערבית בבית הספר. אולם גישתם הפילולוגית נתקלה במהרה בהתנגדות מצד גורמים פוליטיים ממסדיים שביקשו לקבל מענה לצורכיהם, וגם מטעם הורים ומורים צעירים שהעדיפו לימוד מעשי יותר. כך, בתהליך מדורג, נותרו אמנם השפעות פילולוגיות גרמניות בהוראת הערבית, אולם התגבשה גישה חדשה, תועלתנית, להוראת המקצוע. במחקרנו התרכזנו במספר מלומדים ששימשו סוכני העברת ידע, שהבולט בהם הוא מאיר מרטין פלסנר (1900–1973). פלסנר היגר לפלשתינה ב-1933, לאחר שסולק מאוניברסיטת פרנקפורט על רקע חוקי הגזע הנאציים. תחילה הועסק כמורה לערבית בבית הספר הריאלי, והיה מחברו של ספר הוראת הדקדוק הערבי הראשון לבתי ספר עבריים. בראשית שנות החמישים מונה למרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. כמי שנע על הציר שמחבר בין האקדמיה למערכת החינוך, וכמי שהיה אדם דעתן ובלתי מתפשר בשדה האקדמי כמו גם נציג מובהק של השקפה המכוונת לפיוס עם הערבים בשדה הפוליטי, דמותו של פלסנר ריתקה אותנו. דמותו ממחישה היטב את המתח הגלום בעבודתו האקדמית של המזרחן, בתוך סביבה שבה עולה דרישה פוליטית לשימוש במומחיותו בזירה הציבורית. מבעד לאישיותו של פלסנר, התבוננו בשינויים שחלו בהשקפותיהם של מלומדים, אנשי מינהל ואף של חוקרים שנשקו לתחום הפוליטי והביטחוני; ייחדנו דיון מעמיק לנסיבות הקיצוניות של שנת 1948 כשנת הכרעה; דנו בגורלם של אוצרות התרבות בהר הצופים – ספריות, אוספים מדעיים, הרבריום (אוסף צמחים), וממצאים ארכיאולוגים – לאחר הפיכת ההר למובלעת הנתונה לחסות האו״ם בתוך שטחה של ירדן, ועוד. התעודות הרבות והמרתקות שאליהן נחשפנו במהלך מחקר זה בנו את הבסיס למחקר חדש, המרוכז כל כולו בניתוח סוגיות המשלבות שאלות מרחביות ושאלות של קניין תרבותי במרחב פוליטי סבוך ומשתנה. במרכזו של מחקר זה ניצבת מובלעת הר הצופים על שלל מוסדותיה ובמרכזם – האוניברסיטה העברית בירושלים.