חוקרי העולם העתיק מתנגדים, בדרך כלל, לאפשרות לראות במושג ה"לא-מודע" חלק מהחוויה העתיקה. זאת כחלק מנטייתם להדגיש את ההפרדה ואת החיץ התרבותי בין העת העתיקה למודרניות. אנו, במחקרנו, ביקשנו לתהות על עמדה זו. כדי להשיב על השאלה אם בעולם העתיק הייתה קיימת חוויית לא-מודע, על המחקר לבדוק את המשמעויות השונות של הדחקה והסתרה הבאות לידי ביטוי בספרות יוון ורומא. האם תפיסת היוונים את הנפש נשענת על מודל הכולל רעיון של הסתרה? איזה תפקיד יש להסתרה זו בעיצוב מרחב הדמיון הספרותי בעת העתיקה? איזה ביטוי יש ל״גיאוגרפיה של הנפש״ בטקסט הספרותי העתיק? ומה היחס בין אי-הנגישות של חלקים מסוימים של הנפש לבין רעיון ה״איסור״ לראות או לחקור את הלא-נודע? שאלות אלה מהדהדות בצורות שונות במחקרים העוסקים במפגש בין הלימודים הקלאסיים לפסיכולוגיה העתיקה, אך טרם נערך מחקר מקיף העוסק בנוכחות החידתית של הלא-מודע ובהופעותיה המגוונות בטקסטים מן העת העתיקה. פרויקט המחקר עסק במושג הלא-מודע בעולם העתיק, דרך ניתוח חלומות ופרשנות חלומות ביצירות ספרות. היצירות שנבדקו מקיפות טקסטים מהומרוס ועד ארטמידורוס, שנחשב לסמכות בתחום פירוש החלומות בעת העתיקה המאוחרת; פרויד אף ציין את ארטמידורוס כאחד מאבותיה הקדומים של הפסיכואנליזה. בעזרת ניתוח של טקסטים אלה, הראינו כי יש בהם קיום עשיר של חוויות לא-מודע, וכן דימויים רבים שמשמעותם נוגעת לפרוצדורת הסתרה והדחקה נפשית. זאת לאור ניתוח של תפיסות עתיקות של החלום, ובעקבות פענוח של אסטרטגיות פילוסופיות ופרשניות למיפוי הנפש בעת העתיקה.