עם תום מלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865) פתח הממשל הפדרלי במבצע איסוף של הניירת ששירתה את האויב המובס במלחמה, הממשלה של מדינות הדרום המורדות. הניירת רוכזה בבירה וושינגטון במחשבה שתוכל לשמש בסיס להעמדה לדין של מנהיגי המרד על הניסיון להרוס את ארצות הברית ועל ההתנקשות בנשיא אברהם לינקולן. כמעט מבלי משים יצרה הממשלה הפדרלית ארכיון לאומי עבור האומה הדרומית קצרת הימים. אך משפטי הראווה שרבים דמיינו מעולם לא יצאו אל הפועל, ועם השנים עבר ארכיון זה גלגולים רבים וידע שימושים שונים. בסופו של דבר, השימוש המשמעותי ביותר בניירת העצומה לא היה משפטי אלא היסטורי, כחלק מפרויקט רחב היקף שהפיקה הממשלה הפדרלית בתקצוב הקונגרס ובניצוחו של משרד המלחמה, של תיעוד מלחמת האזרחים משני צדי המתרס. סדרה זו, של 128 כרכים, הפכה להיות מקור המידע העיקרי על מלחמת האזרחים במהלך המאה ה-20 ונמצאת בשימוש עד היום על ידי כל היסטוריון שכותב על הנושא. במסגרת המחקר שלי פענחתי אלפי מסמכים שנותרו מתהליך האיסוף, הארגון ופרסום הרקורד ההיסטורי של הקונפדרציה על ידי ממשלת ארצות הברית ועמדתי על משמעויותיו הפוליטיות והתרבותיות ליצירת אקלים של פיוס בין-אזורי ולהתגבשות מחדש של האומה האמריקאית אחרי המלחמה שקרעה אותה לגזרים. המחקר המדוקדק של תהליך זה פותח חלון גם לשאלות רחבות יותר על האופן שבו גוף של ניירות בארכיון הוא ישות דינמית שאופייה, משמעויותיה והשימושים שנעשים בה משתנים בהתאם לזמן ולנסיבות, וכן לאופן שבו הטיפול בניירות שנותרו ממלחמה יכול בעצמו להוות גורם משפיע על עיצוב היחסים בין מנצחים למנוצחים ועל הנרטיב ההיסטורי שנותר לדורות הבאים.