במאות החמש-עשרה והשש-עשרה היתה פולין מלוכה איתנה למדי, אך לאחר מכן שקעה למשברים ממושכים, ובסוף המאה השמונה-עשרה חולקו שטחיה בין שכנותיה החזקות ממנה – ופולין חדלה להיות מדינה עצמאית. בדומה לעם היהודי, זכה העם הפולני להגדרה עצמית מחודשת במאה העשרים. אנלוגיה היסטורית זו, בנוסף לעובדה הידועה שעד השואה נמנתה יהדות פולין עם החשובות והמשפיעות מבין קהילות ישראל בתפוצות, הם הרקע הראשוני למחקר זה המנסה לאתר זיקות והשפעות הדדיות בין זרמים לאומיים ביהדות (בעיקר הציונות) ללאומיות הפולנית. מחקר זה נועד לבדוק את תהליך ההעברה של רעיונות, מוטיבים, מודלים ופרקטיקות בין הציונות והלאומיות הפולנית, בין התרבות הפוליטית הפולנית והתרבויות הפוליטיות היהודיות, ואחר כך בין פולין לבין מדינת ישראל. המחקר נסב על הדרכים השונות בהן התבצעה ההעברה התרבותית, עקב אחר סוכניה, ובחן את האופי של המוטיבים שעברו, המטאפורות והפרקטיקות הגלויות והסמויות; המכוונות והבלתי מכוונות. המחקר בחן את הנסיבות והקונטקסטים ההיסטוריים בהן התרחשו העברות אלה, החל משנות השלושים של המאה התשע-עשרה ועד לשנות החמישים של המאה העשרים. הוא בחן גם את התוצאות הבלתי צפויות של תהליכי ההעברה השונים לאורך התפתחות היסטורית ממושכת זו ואת הפער בין האידיאולוגיות לבין מימושן. על פי הממצאים העיקריים, ההעברה הבולטת במיוחד היא סביב המוטיב של האומה הגולה חסרת המדינה, וכן הכמיהה למולדת אבודה. מבחינה זו, תוצאות המחקר מצביעות על העובדה שמודל התפוצה היהודית והכיסופים למדינה שאבדה בעבר שימש את התנועה הלאומית הפולנית לבניית האומה הפולנית במאה התשע-עשרה. געגועים יהודים דתיים ומנהגי אבלות על אובדן של מולדת מיתית הפכו למודל של צער וגעגועים למדינה אמיתית שאבדה בסוף המאה השמונה-עשרה, במיוחד בקרב קבוצה מרכזית בתהליך בניין האומה הפולנית – הגולים הפולנים במערב אירופה בשליש השני של המאה התשע-עשרה. באותה התקופה החל המוטיב של המכבים לשמש כמטפורה למאבק הפולני לחירות לאומית. עוד עולה מהממצאים כי הציונות בתורה הוסיפה פיתוח ספירלי משלה לתהליך הדדי זה של העברת מוטיבים. הוגים ציונים קראו שוב את המוטיבים היהודיים לאור המחשבה הלאומית הפולנית ופירשו מחדש מוטיבים דתיים יהודיים מסוימים לאור הפרדיגמה הלאומית הפולנית. ממצאים אלה חושפים את המקום המרכזי של התרבות הלאומית הפולנית ופרדיגמות לאומיות פולניות בעיצוב הפרדיגמות הציוניות בפרט ושל הלאומיות היהודיות בכלל. המסקנה הכללית העולה מהמחקר היא ששתי תנועות לאומיות אלו אימצו מודלים האחת מרעותה תוך כדי התאמתם, כך שהרפרטואר החדש שולב והפך לחלק אינטגראלי של כל אחת מהן. הרפרטואר שאומץ יצר בתורו פרקטיקות והמשגות חדשות שהתאימו למבנה הפנימי של כל אחת משתי התרבויות הלאומיות הללו. באמצעות הצבעה על האופי הדומה של הלאומיות הפולנית והלאומיות היהודית ועל מידת הקרבה הרעיונית בין השתיים – תוצאה של היקף התהליכים ההדדיים של העברת מוטיבים, מודלים ופרקטיקות – מוביל מחקר זה לתובנות חדשות הנוגעות לתהליכי בנייה והבניה של תרבות לאומית והאופי ההיברידי שלה. תהליכי העברה אלה ממחישים עד כמה הועברו מרכיבים מרכזיים בין שתי המערכות התרבותיות. הם שולבו באופן אינטגראלי, עד כדי כך שנתפסו בדיעבד כאלמנטים מהותיים, ייחודיים וחיוניים בתוך כל אחת מהן.