שבי של חיילים ואזרחים במהלך מלחמה אינו תופעה חדשה. עם זאת, בעת המודרנית מספר השבויים הינו חסר תקדים: בשתי מלחמות העולם בלבד היו למעלה מארבעים מיליון שבויים ומיליונים נוספים שהו בשבי במלחמות אחרות. מטרתו של מחקר זה הייתה להסביר את הקשר המורכב בין שתי תופעות היסטוריות לכאורה מנוגדות: מצד אחד, יצירתם של קודים ואמנוֹת לגבי היחס לשבויים מאז המאה התשע-עשרה ומצד שני, דווקא באותה תקופה, קיומם של אירועים רבים בהם ניכר יחס שלילי וקיצוני כלפי שבויים שהוביל למוות המוני בקרבם. באופן זה שאפנו לגשר על הפער המחקרי בנושא וליצור מחקר ראשוני שיאיר את התהליך מזווית גלובלית. במהלך פרויקט המחקר עשינו מאמץ לשלב בין שתי גישות מחקריות. הראשונה, לה קראנו גישה סינתטית (משלבת), עסקה בהתפתחותן של נורמות מוסריות ומשפטיות כלפי שבויים. והשנייה, לה קראנו גישה אנליטית (ניתוחית), עסקה בעמדות כלפי שבויים והיחס כלפיהם. בשלוש השנים הראשונות לפרויקט זה חקרנו בהרחבה את התפתחות היחס כלפי שבויי מלחמה בתקופה הנידונה, תוך התמקדות בארבע מדינות: גרמניה, יפן, בריטניה ורוסיה. הקדשנו חלק ניכר מזמננו לסקירה תיאורית שבמסגרתה תיארנו את ההיבטים המעשיים והתיאורטיים של הנושא. לשם כך, אספנו חומרים ראשוניים (עדויות ומסמכים) בארכיונים שונים, ובמיוחד במטה של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בז'נבה. במחקרנו מצאנו שהמלחמות הטוטליות של המאה העשרים, ההקצנה בלוחמה והבעיות הלוגיסטיות הכרוכות בטיפול במספר עצום של שבויים מצד אחד עמדו בסתירה למאמצים ליצור נורמות לטיפול בשבויים, ומצד שני גם שימשו כזרז ליצירתן של אותן נורמות. במהלך השנתיים האחרונות למחקר כתבנו מספר מאמרים והתחלנו לעבוד על חיבור ספרים בנושא. בנוסף, אנו שוקדים כעת על הוצאת אסופת מאמרים המתבססת על הרצאות בסדנת מחקר שקיימנו בנושא.