שד"ר (שלוחא דרבנן או דרחמנא) הוא רב ארצישראלי אשר נשלח לתפוצות בימי היישוב הישן על מנת לגייס תרומות. מאות שד"רים הסתובבו בגולה מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19, ופועלם נחקר על ידי היסטוריונים ציוניים במטרה לדלות מכתביהם מידע על היישוב ועל תרומתם לפיתוחו. עם זאת, טרם נבחנה חוויית המסע של השד"ר, דהיינו המפגש בינו לבין הציבור היהודי בתפוצות. מחקר זה נועד לחקור את חוויית המסע של השד"ר, תוך התמקדות במפגש התרבותי בינו לבין הציבור היהודי במקומות בהם ביקר מחוץ לארץ. הכלי המרכזי ששימש לבחינת המפגש התרבותי בין השד"ר לבין הציבור היהודי בתפוצות היה ניתוח המתנות שהחליפו ביניהם השד"ר (האורח) והציבור היהודי (המארח), על סמך התיאוריה המפורסמת על חילופי מתנות של הסוציולוג הצרפתי מרסל מאוס. המקרה של השד"ר מפתיע: הוא נשלח על מנת לגייס תרומות ואילו ראה את עצמו כמי שנשלח על מנת לתרום ליהודי התפוצות. המחקר בחן חוויות מסע של ארבע קבוצות נוספות של נוסעים שבדומה לשד"רים עזבו את בתיהם בלי משפחותיהם על מנת לנסוע לארץ רחוקה ואקזוטית, שהו שם במשך תקופה ארוכה ולעתים לא שבו ממסעם: מיסיונרים, דיפלומטים, סוחרים, מדענים ואמנים. במסגרת המחקר נחקרו חוויות המסע של חיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי) ויעקב ספיר, שני השד"רים אשר כתבו את סיפור מסעותיהם בספרים שלמים שנדפסו. המחקר על חיד"א הוביל למסקנה שהתיאוריה של מאוס על כלכלת המתנות היא דרך טובה לבחינת חוויית המסע, הן של השד"ר והן של קבוצות מקבילות של נוסעים. הבולט בין המתנות של חיד"א היה נכונותו להתערב בסכסוכים בין בני קהילה זו או אחרת. מתנה זו תואמת את התיאוריה של הסוציולוג הגרמני גאורג זימל, שקבע שזרים נדרשים תדיר לתווך בין נצים בקרב הציבור המארח אותם. המחקר התמקד בשהותו של חיד"א באיטליה במחצית המאה ה-18. לעומת זאת, יעקב ספיר נסע לתימן מאה שנה מאוחר יותר. מסעו נחקר בהקשר רחב יותר של מסעות רבים לתימן במאה ה-19, של נוסעים יהודים ולא יהודים, ומכל הקבוצות שנימנו לעיל. כמעט בכל המקרים, המפגש התרבותי של הנוסע - היהודי והלא יהודי - עם הציבור היהודי בתימן תופס מקום משמעותי בסיפורי המסעות, ולעתים קרובות בולטת חשיבותו של מפגש זה.