אופני ייצוג ספרותיים ואמנותיים של דיבור, מחשבה ותהליכים מנטליים פנימיים כגון חלומות, רגשות, חשיבה וכו׳ לרוב מחולקים לשתי קטגוריות: הבעה ישירה, המשולה לציטוט במרכאות, והבעה עקיפה, שמדווחת ואינה מצוטטת. אלא שההבחנה הזו אינה נקייה כל כך. ישנם ייצוגים ספרותיים שאופני ההבעה בהם מצויים איפשהו בין שני הקטבים הללו. במחקר שלנו אנו מתמקדות בסוג כזה של הבעה, בדגש על ההבעה העקיפה ה״חופשית״. צורת הבעה זו מגלה תופעות במנעד מורכב ועדין של נוכחות או היעדרות אלמנטים ״ישירים״ בתוך ההבעה העקיפה. מתח זה ידוע במיוחד בסגנון ״זרם התודעה״ שנקשר עם הרומנים של מרסל פרוסט וג׳יימס ג׳ויס, למשל. ההבעה העקיפה ה״חופשית״ המשיכה לשגשג ולהשפיע על סגנונם של סופרי המודרניזם ובהמשך ביצירותיהם של סופרים כגון ולדימיר נבוקוב ומחברי סיפורי בלשים כגון אגתה קריסטי, בין השאר. בלשנים וחוקרי ספרות כאחד התמקדו בתופעה הלשונית הזו בשפות אירופה המודרניות. אולם התופעה ניתנת לזיהוי באופנים שונים ועם תכונות ודגשים שונים בשפות רבות. במחקר שלנו אנו בודקות מחדש את הופעת ההבעה העקיפה ה״חופשית״ ביוונית ובלטינית הקלאסיות, תוך בחינת ה״הבעה העקיפה״ כפי שתוארה בספרות האקדמית המקובלת. אנו מבקשות לענות על הטענה הרווחת כי תופעה זו לא נפוצה בשפות הקלאסיות, בעוד שימשו אמצעים רטוריים אחרים ליצירת אפקטים מקבילים או דומים. הבדיקות שלנו נעשו על טקסטים בסוגות שונות, כגון טקסטים פולמוסיים, הגותיים, משפטיים וסיפוריים. מצאנו שהמניפולציות שהמחברים נוקטים משתנות מסוגה לסוגה, וכך גם התבניות הלשוניות שונות. אנו בודקות את גבולות היוונית והלטינית הקלאסיות בניסיונן ״למחוק״ מדיווח עקיף כל סימן מימטי של החומר המדווח, ומתארות הליכים דקדוקיים ותחביריים של מסגור הבעה, בחירת מילים משעבדות, אופני עיצוב פסוקיות תוכן ומבעי תוכן שמניים – כל אלה בשפות ספרותיות המתועדות בתוך מסורות ספרותיות, סגנוניות ותבניתיות המשפיעות על מבנים לשוניים מתועדים. כלי חשוב ביותר בעבודתנו הוא השוואה בין השפות, ובפרט בין מקור יווני או רומי ובין תרגומו לשפות אחרות, כגון ערבית של ימי הביניים, שפות קלטיות ושפות רומאניות. המחקר שלנו חידד את הבנת מנגנוני העיצוב של אופני הייצוג של הבעה מדווחת לא ישירה כמו גם את סיווגם ואת זיהוי ההתניות התחביריות שלהם.