השאיפה לחוכמה ולדעת הינה ליבת התרבות היהודית לדורותיה. המחקר הנוכחי מעלה את השאלה, האם אמנות יהודית יכולה לשפוך אור על דרכי הביטוי של שאיפה זו? צוות המחקר בחן מאות כתבי יד וספרים יהודיים מאוירים ממערב וממרכז אירופה של ימי הביניים וגם ציורי קיר ותקרה בבתי כנסת במזרח אירופה. החוקרים גילו שפה חזותית עשירה ומרתקת של אלגוריות מצוירות המספרות על המאמץ שהשקיע עם ישראל בלימוד תורה ומצוותיה. בכתבי יד ובספרים עבריים מאוירים מאיטליה הרנסנסית מופיעים תיאורים של ילדים המטפסים על עץ: הם רומזים להתעלות רוחנית של המאמין באהבתו לאל או לאושר השמימי המובטח לתלמידי חכמים מסורים. תיאורים של נמר, נשר, אריה וצבי – המסמלים את תכונותיו של יהודי ירא שמיים, ככתוב בפרקי אבות ה' כ' – הופיעו בספרו של פוסק ההלכה יעקב בן אשר "ארבעה טורים" שהודפס בפורטוגל בשנת 1495, שלוש שנים בלבד לאחר גירוש ספרד. המאייר היהודי של הספר, ששאף לעודד את היהודים לקיים מצוות גם מול פני עוינות והשפלות, שם דגש מיוחד על תיאורו של הנמר המסמל תעוזה. זאת ועוד, הוא הוסיף וצייר אלגוריה חדשה של דוב המלקק דבש. מתיקות הדבש סימלה את דברי התורה, והאלגוריה רמזה לעונג ולתגמול המובטחים לתלמידי חכמים על לימוד תורה וקיום מצוות. אלגוריה זו מתקשרת למנהג של טעימת דברי מתיקה בטקס הכנסת ילדים רכים לאוהלה של תורה בקהילות יהודיות באירופה בימי הביניים. הנאת התלמידים מדבש הייתה משולה להנאה שבלימוד התורה. במאה השמונה עשרה, את שפת האלגוריות החזותיות ירשו הציירים שעיטרו את בתי הכנסת במזרח אירופה. ציורים של גורי דובים המטפסים במעלה העץ שנמצאו במספר בתי כנסת מזכירים את הציורים האלגוריים של הילדים המטפסים בספרים המאוירים. הפיכת דמויות הילדים לבעלי חיים נועדה להימנע מתיאור בני האדם, שנחשב לא הולם בעיטור בתי כנסת. הצייר של בית כנסת בעיר מוגילב צייר על העץ כוורות דבש, כדי לוודא שהצופה יבין את הסיבה לטיפוס הדובים. בציור בבית כנסת בעיירה חודורוב מתואר דוב היושב בתוך שיח פורח כשהוא מחבק ענפים. ציור זה מהווה ביטוי חזותי לנאמר על יהודי המחזיק בחוכמת התורה, על פי משלי ג' י"ח: "עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר".