כל אדם עם שליטה בסיסית בעברית יודע שאפשר לומר ״הילדה אהבה לרקוד״, אך אי אפשר לומר ״הילדה אהב לרקוד״ או ״הילדה אהבו לרקוד״. הסיבה לכך היא שהתכוניות של הפועל ״אהבה״ – כלומר המין והמספר של הפועל – חייבות להיות זהות לתכוניות של הנושא ״הילדה״. במקרה זה תכוניות הנושא ״ילדה״ הן מין נקבה וצורת יחיד, ולכן גם הפועל חייב להיות במין נקבה ובצורת יחיד: ״הילדה אהבה״ ולא ״אהב״ או ״אהבו״. לתופעה הזו, שבה המאפיינים של מרכיב אחד במשפט נקבעים לפי המאפיינים של מרכיב אחר במשפט, אנו הבלשנים קוראים התאם. אלא שיש מקרים שבהם הדרישה להתאם הופכת להיות מורכבת יותר. כך למשל, כשהנושא מכיל כַּמָּת – מילה המבטאת כמות או מספר, כמו "חצי", "חלק", "מרבית" וכד' – לא תמיד ברור באיזה אופן אמור לחול ההתאם בין מרכיבי המשפט. בשפות רבות, לכמתים רבים יש מין ומספר משלהם שלא בהכרח שווים לאלה של שם העצם. לדוגמה: ״חלק מהילדים״. ״חלק״ הוא בצורת יחיד בעוד ״הילדים״ הוא בצורת רבים. אנו נוהגים לומר ״חלק מהילדים רעבים״, כך שיהיה התאם בין ״הילדים״ ו״רעבים״ – שניהם בצורת הרבים. במשפט כזה אין התאם בין ״חלק״, שבצורת היחיד, ל״רעבים״, שבצורת הרבים. בנוסף לכך, ישנם שמות עצם או צירופים כמו "חצי מהכיתה", שמבחינת הנטייה הדקדוקית הם במובהק בצורת יחיד (גם ל"חצי" וגם ל"כיתה" אין סיומת רבים) אך למעשה מציינים את קיומם של רבים (שכן חצי מהכיתה היא יותר מבן אדם אחד). במקרים כגון אלה ניתן להטות את הנשוא ביותר מאשר צורה אחת: "חצי מהכיתה הכין/הכינה/הכינו שיעורים". היבטים רבים של תופעה זו, במגוון שפות, לא נחקרו לעומקם ואינם מובנים כהלכה. כפי שראינו, ישנם מקרים שבהם באותו המשפט אפשר לבחור ביותר מהתאם אחד. במחקר זה בחנו כיצד דוברי עברית ודוברי רוסית בוחרים להטות נשואים במשפטים כאלה בשפתם: האם לפי מאפייני הכמת, שם העצם, או המשמעות? האם יגידו שחצי מהכיתה הכינה או הכינו שיעורי בית? כמו כן, בחנו באיזו מידה מצייתות שתי השפות הללו לעקרונות דומים בתחום זה, וכיצד ניתן להסביר את ההעדפות של הדוברים. המחקר שלנו מראה שכאשר שם העצם הוא ברבים, שתי השפות מראות העדפה ברורה להתאם המבוסס על מאפייני שם העצם. כלומר אנשים מעדיפים במובהק לומר ״מרבית הילדים מעדיפים״ יותר מאשר ״מרבית הילדים מעדיפה״. עם זאת, מתברר כי עבור חלק מדוברי העברית גם התאם המבוסס על מאפיינים של הכמת – כמו "רבע מהמשתתפים שכח שהפגישה בוטלה" – אפשרי במקרים רבים. כאשר שם העצם הוא ביחיד, לעומת זאת, בשתי השפות התגלתה תמונה מורכבת הרבה יותר, שבה שלושה דפוסי התאם שונים הינם אפשריים אך אף אחד מהם אינו קביל באופן מוחלט. למשל: "רבע מהמשפחה השתמש/השתמשה/השתמשו במחשב". מעבר לאפיון ותיאור העובדות המורכבות של בחירת ההתאם המועדף, פיתחנו מודל תיאורטי המאפשר לא רק להסביר מה הופך יותר מאשר דפוס התאם אחד במשפט לתקין, אלא גם להסביר חלק ניכר מהנטיות וההעדפות המעורבות בבחירת אחת מבין האפשרויות הללו. בניגוד למחקרים קודמים שהתמקדו בשאלה האם דפוס התאם מסוים הינו בכלל אפשרי, המודל שלנו שואף להסביר גם את התקינות החלקית שמוצאים לעתים בשימוש בהתאם ולנבא גם את המקרים בהם ישנו קושי בבחירת ההתאם המועדף. העובדה שניתן להחיל את אותו ניתוח כללי הן על עברית והן על רוסית ולהסביר הן את הדמיון והן את השוני בין השפות מהווה תמיכה חזקה להשערה שהתחביר של שפה טבעית באופן כללי והתחביר של תופעת ההתאם בפרט מצייתים לעקרונות אוניברסליים "עמוקים".