האם אנו מזדהים יותר עם דמויות בספר, בסרט או בטלוויזיה אם הן דומות לנו? המחקר שלנו ביקש לענות על שאלה פשוטה זו. המידה שבה אנחנו מזדהים עם דמויות במדיה היא גורם מרכזי בהשפעה שיש למדיה עלינו. ההנחה הרווחת תמיד הייתה שאנשים מזדהים יותר עם דמויות שדומות להם עצמם; גברים עם דמויות גבריות, נשים צעירות עם דמויות צעירות ותל אביבים עם דמויות מתל אביב. את ההנחה הזו בדקנו באמצעות שני ניסויים שבמסגרתם קראו המשתתפים סיפורים בנושאים חברתיים. בניסוי הראשון שונתה זהות הגיבורים מבחינת מגדר ולאום ובניסוי השני שונו גילם ועיר המגורים שלהם כך שיהיו דומים לאלו של הקוראים. לאחר קריאת הסיפורים, הנבדקים ענו על שאלון שבדק את המידה שבה הם הרגישו דומים לדמות והזדהו אתה והמידה שבה הסכימו עם עמדות הגיבור. הממצאים הצביעו על כך שסיפור עם גיבור/ה דומה לא עוררה אצל הקוראים יותר הזדהות או שכנוע ואפילו לא יצרה אצלם יותר תחושה סובייקטיבית של דמיון. בין אם התכונות הדומות היו מרכזיות או שוליות לאדם או לסיפור, לא נמצא קשר בין רמת הדמיון לרמת ההזדהות. העובדה כי בשני הניסויים הדמיון בין הקוראים לדמויות לא הגביר את ההזדהות עמן – זאת בניגוד לציפיות – דורשת הסבר. ההסבר שאותו אנחנו מציעים כבסיס אפשרי להמשך המחקר בתחום, הוא שככל שאנו מעמיקים במעורבות שלנו בסיפורים כך הדמויות מפסיקות להיות עבורנו רק אוסף של תכונות דמוגרפיות והקשר שלנו אליהן מושפע ממה שהן עושות, חושבות ומרגישות בתוך הסיפור, ואילו התכונות הכלליות מאבדות מכוחן כבסיס לקשר.