דיני המלחמה נוסחו בכמה אמנות במחצית השנייה של המאה ה-19. מטרתן של אמנות אלו הייתה להטיל איסורים על צבאות בעת לחימה וכיבוש, שעיקרם החובה להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים ומגרימת סבל מיותר ללוחמים. הנראטיב המקובל והרווח בספרות המשפטית העוסקת בדיני מלחמה, שהתגבש בדורות האחרונים, מתאר מאמץ של משפטנים בולטים משלהי המאה ה-19 להפוך את הלחימה לאנושית ככל האפשר, כזו שמניעיה נאורים – להגן על האזרחים. הגם שהנראטיב האמור מופיע בספרי לימוד ומאמרים רבים הוא טרם זכה לעיון היסטורי מעמיק בדבר תקפותו. מחקרנו נועד למלא את החלל הזה ולברר בכלים היסטוריים את הסיבות שהניעו את ממשלות אירופה לאמץ את דיני המלחמה. במחקר קודם הראינו, על פי ניתוח כלכלי, שדיני המלחמה הועילו דווקא לצבאות גדולים שנדרשו לפקח על חייליהם ולשלוט בהם בלהט הקרב ולאחריו. במחקרנו הנוכחי, שהתבסס על המחקר הקודם, ביקשנו לבחון אם דיני המלחמה סייעו לממשלות לשלוט גם באזרחים ולרסן אותם. בדקנו ארכיונים של הממשלות המרכזיות שעסקו בניסוח האמנות במחצית השנייה של המאה ה-19, באנגליה, צרפת, גרמניה ורוסיה. בנוסף בחנו את הפרוטוקולים של הוועדות שגיבשו את המסמכים הללו, וכן את הדיונים בפרלמנטים הרלוונטיים, ההתבטאויות של המנהיגים באותה תקופה, העיתונות בשנים ההן, ועוד. במלים אחרות - ביקשנו לבחון מחדש את הנראטיב המקובל בספרות המשפטית לגבי דיני המלחמה. אחת המלחמות שהתמקדנו בה היא מלחמת פרוסיה-צרפת (1871-1870), שהייתה המלחמה הראשונה שבה אזרחים המשיכו להילחם בשם האומה גם לאחר שממשלתם חתמה על הסכם כניעה. התחקיר אודותיה לימד אותנו שממשלות אירופה השמרניות, על צבאות הענק שלהן, נדרשו להשיב לראשונה לאתגר אזרחי שאיים על יכולתן לשלוט בעוצמת הלהבות ובעיתוין. הן חיפשו דרך להגן על עצמן מפני אזרחים משולהבים שהמרו את פיהן, שלחמו בשם האומה נגד אויביה. הן ראו בכך איום משמעותי ולכן ביקשו להרתיע את אותם אזרחים באמצעות הצדקה משפטית לנהוג בהם כבבני מוות, כאלה שמותר להרגם מיד עם תפיסתם וללא משפט. מצאנו עיגון ברור לתובנה הזאת במסמכים הארכיוניים. לאחר מלחמת פרוסיה-צרפת, ב-1874, התכנסה ועידה בינלאומית בבריסל שבבלגיה כדי לחתום על "הצהרת בריסל". ההנחה הרווחת של מלומדי המשפט הבינלאומי היתה שמטרת ניסוחה הייתה לאסור זוועות כגון אלו שחולל הצבא הפרוסי, שכללו הרס משמעותי של מרכז העיר שטרסבורג, פגיעה באזרחי העיר הנצורים, והרג של אזרחים צרפתים נושאי נשק. מחקרנו העלה שהנחה זו שגויה, וכי המטרה של "הצהרת בריסל" היתה דווקא לאשר את המהלכים הללו ולהפכם לחוקיים. כך למשל, מסמך של משרד המלחמה הגרמני מ-1874 מציין כי מבחינתו, תפקידה של "הצהרת בריסל" הוא לאשר את הנוהג הפרוסי שהופעל בלחימה: "להרוג את המורד מיד וללא צורך בהליך שיפוטי". ואילו ראש הממשלה הצרפתי אדולף טייר אמר שהוא מבקש למנוע מצב שבו "כל סוציאליסט יישא נשק על כתפו". בנוסף, מצאנו מסמכים שהעידו כי ממשלות אירופה קידמו כללים משפטיים שיגנו עליהן מפני לאומנים, סוציאליסטים, אנרכיסטים ודומיהם שאיימו על ההגמוניה המעמדית-כלכלית באותה תקופה. במילים אחרות, מחקרנו מצא שבניגוד לתפיסה המקובלת, שלפיה אמנות דיני המלחמה נועדו להבטיח הגנה על האזרחים, מטרתן היתה להגן על המדינה מפני האזרחים. מעבר לתיקון הסיפור ההיסטורי בדבר דיני המלחמה, מחקרנו מראה כיצד האוחזים בשלטון משתמשים במשפט הבינלאומי כדי לסכל תהליכי דמוקרטיזציה המאיימים עליהם. לתובנה זו השלכה חשובה על המציאות העכשווית. מחאות ציבוריות מאיימות על הסטטוס קוו במדינות רבות גם כיום. במובן זה מחקרנו הוא תמרור אזהרה נגד פרשנות תמה של דיני מלחמה, שכביכול משקפת דאגה לזכויות האדם אך בפועל מיטיבה עם השלטונות.