הגירה/עלייה היא תהליך המערב לעתים קרובות אובדן של שפת האם. שפה זו קשורה בנימי נפשנו במובנים רבים, ואובדנה עלול לפגוע ביחסים משפחתיים קרובים. לעתים עלול הדבר להביא להעדר תקשורת מוחלט בין הורים לילדים, ובמקרים קיצוניים פחות עשוי להביא לטשטוש הקשר עם רבדים שונים בזהות, עם המורשת, עם התרבות בה גדלנו אנו או הורינו. המחקר הנוכחי בחן את הקשר בין דפוסי שימור שפה בקרב מהגרים ממדינות שונות לישראל, תוך התבוננות בסוגיות אלו בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים. במחקר השתתפו כ-1500 משתתפים בקבוצות גיל שונות ומארצות מוצא שונות, הן מדור המהגרים עצמו והן בני דור שני להגירה, וכן קבוצת ביקורת של ישראלים ילידי הארץ שגם הוריהם ילידי ישראל. שאלות המחקר נבחנו באמצעות מערך שאלונים מקיף שבחן דפוסי שימור שפה, עמדות כלפי שפת האם וכלפי עברית, זהות, יחסי משפחה ומיטביות רגשית. כמו כן נעשה שימוש בראיונות עומק שנערכו עם משתתפים בגילאים שונים, מדורות שונים ומארצות מוצא שונות לבחינת אותן סוגיות. ניתוח הממצאים מצביע על קשרים מורכבים ומשמעותיים בין שימור שפה לבין זהות כאשר אלו המשמרים שפתם חשים קרבה רבה יותר לתרבות המוצא שלהם, על פי רוב, מבלי שהדבר פוגע בתחושת זהותם כישראלים (משמע – זהות אינטגרטיבית). אלו המשמרים שפתם תיארו על פי רוב גם יחסי משפחה קרובים יותר – הן כאשר מדובר על מבוגרים ביחס לילדיהם, והן כאשר מדובר על צעירים – ביחס להוריהם. חשוב להוסיף כי ככלל, לא נמצאו הבדלים משמעותיים מבחינת מיטביות רגשית בין ישראלים ותיקים ובין מהגרים, אם כי ישנן עדויות להבדלים בין קבוצות. ממצא נוסף הוא כי יש קשר ברור בין שליטה בעברית לבין מיטביות רגשית – בכל קבוצות הגיל ומכל ארצות המוצא, אך חשוב להדגיש כי גם כאן, יש מקום לדו-לשוניות, ואין השפה האחת באה על חשבון האחרת. זהו מחקר רחב היקף שיצא לבחון שאלות הנוגעות לדפוסי שימוש בשפה ושימור שפת אם בקרב מהגרים מזווית שעל פי רוב אינה נבחנת, דהיינו הזווית הרגשית. כעת, על בסיס ממצאיו אפשר לגבש המלצות באשר למדיניות קליטה בכלל, ומדיניות לשונית בפרט. כך למשל, בימים אלו מתגבשות המלצות למדינות לשונית חינוכית חדשה בישראל, מדיניות הקוראת לרב-לשוניות, ובין השאר מתבססת על החשיבות הרגשית הטמונה בשימור שפות ובהעצמת מהגרים – כולל כאלו בני הדור השני – על ידי הנכחת שפותיהם.