מדינת ישראל מממנת טיפולי פריון לנשים עד הגיען לגיל 45 ועד ללידת שני ילדים. שאלה מרכזית שעמדה בבסיס המחקר הנוכחי היא כיצד גיל הנשים ומשאבים אישיים ותמיכתיים שעומדים לרשותן קשורים ליכולת שלהן ליהנות מבריאות נפשית ולחוות צמיחה אישית לאורך התהליך שהן עוברות, החל מהגעתן לרופא הפריון בפעם הראשונה, כשהן מצליחות להרות ובמהלך ההיריון. המחקר מעלה ממצאים מעניינים, שעשויים להשפיע על האופן שבו אנשי מקצוע תופסים ומתייחסים לנשים בטיפולי פריון. ראשית, נמצא כצפוי כי תחושה של דחק בכל אחד מהשלבים קשורה למצוקה נפשית גדולה יותר. זאת ועוד, ניתוח ממצאי השאלונים עליהם השיבו הנשים במועד הראשון של המחקר (לאחר המפגש הראשוני עם רופא הפריון) מעלה כי נשים מבוגרות יותר (מעל גיל 35), שמבחינה רפואית סיכוייהן להרות נמוכים יותר, מדווחות על יותר רווחה נפשית ופחות מצוקה נפשית בהשוואה לנשים צעירות יותר (מתחת לגיל 35). אחד ההסברים לממצא זה עשוי להיות קשור לכך כי לנשים המבוגרות יותר יש מערך משאבים אישיים, משפחתיים ותעסוקתיים שמאפשר להן להרגיש רווחה נפשית גדולה יותר, למרות שמבחינה רפואית נקודת הפתיחה שלהן נמוכה יותר. מעבר לכך, מעניין לגלות כי אחד המשאבים החשובים, שתורמים לצמצום מצוקתן של הנשים בכללותן בשלב זה, הוא היכולת של אימהותיהן לתמוך בהן באמצעות פתיחות ועידוד לגבי המצב הרפואי עמו הן מתמודדות. יחד עם זאת, כאשר האימהות מנסות לסייע באופן הנתפס על ידי הנשים כלא יעיל, למשל כשהן מגוננות יתר על המידה על בתן, המצוקה הנפשית של הבנות גבוהה יותר. חשוב לציין עוד, כי בקרב הנשים הצעירות, שכאמור דיווחו על מצוקה נפשית גבוהה יותר בהשוואה לנשים המבוגרות בשלב הראשון של טיפולי הפריון, תמיכה מועילה של האם אפשרה לחוש רווחה נפשית גדולה יותר. במילים אחרות, גם אם הגיל הצעיר פוגע ביכולתן להרגיש ביטחון ורווחה, תמיכת אמהותיהן יכולה לקדם תחושות חיוביות. משאב חשוב נוסף שנמצא מסייע לנשים גם כשהגיעו לרופא הפריון וגם במהלך ההיריון הוא תחושת השליטה העצמית שלהן, שהיוותה גורם חוסן מפני מצוקה נפשית. ממצא מעין זה מלמד על כלים אפשריים שניתן להציע לנשים, אשר יסייעו להן להתמודד באופן מיטבי עם תקופת חיים זו. צמיחה אישית של הנשים במהלך ההיריון, המבטאת את היכולת להתפתח מעבר לרמה שבה הן תפקדו לפניו, נמצאה קשורה לתחושה חזקה יותר של שליטה עצמית ולתמיכה יעילה מצד האם. ממצאי המחקר, שנמשך גם בימים אלו, מסמנים את העובדה כי החוויה של נשים בטיפולי פריון היא אינדיבידואלית; לא ניתן להתייחס אליהן כמקשה אחת, ולא ניתן להתייחס רק להיבטים רפואיים בטיפול בהן. לממצאים אלו השלכות מעניינות ובעלות משמעות על האופן שבו צוותים רפואיים ופארא-רפואיים צריכים להתייחס לנשים בטיפולי פריון, כמו גם על היכולת לסייע למעטפת המשפחתית בהכוונה מדוייקת ורגישה יותר לגבי מה ניתן לעשות כדי לסייע לנשים בתהליך שהן עוברות.