צ'רלס דארווין ידוע כאבי תורת האבולוציה בדרך של ברירה טבעית; פחות ידועה היא עבודתו בתחום הטקסונומיה, כלומר המיון הביולוגי, של קבוצת סרטנים בשם זִיפְרַגלִיִים (Cirripedia). אלה הם סרטנים החיים כשהם צמודים לסלע באזור חוף הים, וידועים בשמם הפופולרי "בלוטי ים". דארווין בחר לחקור את הסרטנים האלה משום שמעמדם הטקסונומי לא היה ברור, וכן כהכנה לקראת כתיבת ספרו הגדול על מוצא המינים. תוצאות מחקריו פורסמו בספר נרחב, שהקיף 4 כרכים, והנחשב עד היום לספר יסוד בביולוגיה של הזיפרגליים. דארווין ביקש למצוא את הקשרים, או בלשונו "קרבת הדם", בין יצורים בקבוצה טקסונומית מגוונת, שמהלך חייהם כולל גלגול (מטמורפוזה). במקרה של סרטנים אלה, הגלגול הוא מצורה צעירה – פַּגִּית – השוחה במים, לצורת הבוגר, הצמודה לסלע. כבר בשלב זה שיער דארווין ששינויים אלה הם תוצר של תהליכים אבולוציוניים. מחקרו של דארווין קדם לא רק לכלים הגנטיים המודרניים, אלא למדע הגנטיקה ולמושג הגן בכלל: דארווין הסתמך במחקרו רק על אנטומיה ומורפולוגיה – חקר המבנה והצורה של הגוף החי. המחקר הנוכחי נעזר בכלים מולקולריים כדי לעמוד על תהליכי התמיינות, כלומר התפצלות של מין אחד לשני מינים נפרדים (או יותר). בדקנו הן תהליכי התמיינות הנובעים מהפרדה גיאוגרפית, והן תהליכי התמיינות הנובעים מסימביוזה עם בעלי חיים אחרים. לצורך המחקר, בחרנו כמודל 4 מינים השייכים לאותו סוג (Chthamalus), והם בעלי תפוצה גיאוגרפית רחבה. מינים אלה נחלקים לאוכלוסיות שונות, המופרדות זו מזו במחסומים כגון שרשרות איים וזרמי ים. אנו סבורים כי מחסומים אלה מעכבים ואף חוסמים לחלוטין את הפצת הפגיות – הצורות הצעירות של בלוטי הים, השוחות במים. כדי לבדוק את ההבדלים בין מינים קרובים, השתמשנו בבלוטי ים סימביונטיים, שאינם חיים על סלעים, אלא על גבי בעלי חיים אחרים הצמודים לקרקע. חקרנו בעיקר בלוטי ים החיים בסימביוזה עם אלמוגים מקבוצת ה-Scleractinia ועם ספוגים. דארווין, בספרו, שייך את כל הבלוטים החיים על אלמוגים לסוג יחיד; אך הצעה זו נדחתה כבר בראשית שנות השבעים. כיום עומדים לרשותנו כלים מולקולריים שלא עמדו לרשותו של דארווין, ואף לא לרשות החוקרים בשנות השבעים; כלים אלה מראים שבלוטים שנחשבו בעבר כשייכים לאותו מין, אך חיים על מאכסן שונה – משתייכים למעשה למינים שונים, וחלקם אף לסוגים שונים. ההתפצלות למינים התרחשה, אפוא, בעקבות ההפרדה למאכסנים שונים. אחת ההשערות קושרת בין תהליך ההתמיינות לבין קצב הגידול של המאכסן: קצב הגידול של בלוט הים חייב להתאים לקצב הגידול של המין המאכסן שלו, שכן אם המאכסן יגדל מהר יותר, הוא עלול לכסות את הבלוטים ו"לקבור" אותם. מחקרנו מצביע, אפוא, על שני מנגנונים להתמיינות, וכך לאבולוציה של מינים: הפרדה פיזית על-ידי מחסומים וברירה של מאכסנים.