על פי טענה מקובלת בקרב היסטוריונים, רגש הבושה התעמעם ואולי אף נעלם במעבר מהחברה הימי ביניימית לחברה המודרנית. כדי לבדוק טענה זו, בחנתי את עוצמתו ואת מידת חיוניותו של רגש הבושה באנגליה של העת החדשה המוקדמת. המחקר, שמתבסס על תובנות הלקוחות ממחקרים מודרניים העוסקים ברגש הבושה, קורא תיגר על טענת ההיסטוריונים ומסקנתו שונה. טענתי העיקרית היא שרגש הבושה לא נעלם ואף המשיך לספק תפקיד חשוב בפרקטיקות חברתיות בעת החדשה המוקדמת. המחקר בדק אופנים מגוונים בהם באו רגשות בושה לידי ביטוי בזירות חברתיות שונות בעת החדשה המוקדמת, בהן המשפחה, הקהילה, הרשתות החברתיות כמו גם מערכת המשפט והענישה. הצגתי את האמונות והערכים שהפרתן עוררה רגשות בושה, לצד עדויות המעידות על עוצמתם של רגשות אלה. כמו כן, המחקר מצביע על מגוון השימושים שנעשו ברגש הבושה – מהטלת קלון וביוש ועד פרקטיקות שאפשרו הכלה, לא רק הדרה. המחקר מראה שעל אף השינויים הדתיים והחברתיים מרחיקי הלכת שעברו על אנגליה של העת החדשה המוקדמת, הן החוויה הרגשית של הבושה והן קיומה כפרקטיקה חברתית נשארו חיוניים בתקופה זו. גם במהלך המאה ה-18 ומעבר לה, רגשות אלו המשיכו לעצב תפיסות של "העצמי" כמו גם יחסי כוח וקשרים בין-אישיים בתוך קבוצות ובין מעמדות ומגדרים.