כאב עצבי – כאב שמקורו בנזק לעצבים עצמם – גורם סבל ניכר לחולים הלוקים בו. בקרב מרבית החולים, טיפול במשככי כאבים גורם להקלת כאב חלקית. מחקרים קליניים מועטים שנערכו בחולים עם כאב עצבי הראו שמתן תרופות דופמינרגיות – תרופות הפועלות על המוליך העצבי דופמין – עשויות להפחית את עוצמת הכאב. מוליכים עצביים הם אותות כימיים המאפשרים לתאי עצב לתקשר זה עם וזה ומעוררים אותם לפעילות חשמלית או מעכבים פעילות זו; תרופות דופמינרגיות מתערבות בצורה כזו או אחרת בתהליכי התקשורת הללו שבהם מעורב דופמין. לאחרונה הראינו בשלב הראשון של מחקר שאנו עורכים שהתרופה הדופמינרגית אפומורפין השפיעה על כאב קור שהופק במעבדה בנבדקים בריאים. בנוסף לכך, מידת השפעה זו נמצאה קשורה לפרופיל הגנטי של הנבדקים. 35 חולים הסובלים מכאב עצבי השתתפו במחקר. החולים קיבלו זריקת אפומורפין או פלצבו בשני מפגשים נפרדים, בהפרש של שבוע אחד ביניהם. בכל מפגש החולים נחשפו לכאב חום, כאב קור וכאב מכני באזור לא כואב בגוף – ביד – וגם באזור הכאוב ביותר. לאחר החשיפה לסוגים השונים של כאב, החולים נתבקשו לדרג את עוצמת הכאב הקליני שלהם. המדידות נרשמו לפני ואחרי זריקות האפומורפין/פלצבו. בנוסף לכך, נאספו דגימות רוק להפקת דנ"א וניתוח גנטי. תוצאות המחקר מראית כי אפומורפין, אך לא פלצבו, השפיע בצורה מובהקת על מדדי כאב קור ביד וגם באזור הכאוב ביותר. מאידך, אפומורפין לא שיכך את עוצמת הכאב העצבי הקבוע. בשל המדגם הקטן, התוצאות הגנטיות אינן חד-משמעיות וקיים צורך בניתוחים גנטיים נוספים במדגם גדול יותר. תוצאות מחקר זה מראות כי אפומורפין מדגים יכולות שיכוך כאב קור בנבדקים בריאים ובחולים הסובלים מכאב עצבי. תוצאות אלה מצביעות על כך שייתכן שדופמין מעורב בעיבוד כאב קור, והן עשויות לשמש בפיתוח טיפולים בכאב עצבי ובעיקר כזה שמוחמר בעת חשיפה לקור.