המתת עוברים ברי חיות – כלומר עוברים שהיו יכולים לשרוד את הלידה – הינה סוגיה אתית מורכבת. הספרות המועטה העוסקת בהתנסותם של הורים שחוו המתת עובר בר חיות מבוססת רובה ככולה על גישות ותיאוריות מתחום האובדן והשכול. השאלה המרכזית של המחקר הנוכחי עסקה בחוויה של אימהות ואבות שהעובר שלהם הומת לאור גילוי של בעיה תפקודית כלשהי בטרימסטר השלישי של ההיריון. מטרת המחקר עסקה בהשגת הבנה מעמיקה של חוויה ייחודית זו המערבת תהליך של קבלת החלטה מצד ההורים לסיים את ההיריון בשלב בו העובר הינו בר חיות. המחקר הנוכחי הוא בין הראשונים שבחן בנפרד את החוויה של אימהות ואבות בישראל במקרה של המתת עובר בר חיות. ממצאי המחקר מוכיחים כי המתת עוברים הנה תופעה שמובנית חברתית ותפיסת ההורים את התופעה היא תוצר של הבניה זו. הן אימהות והן אבות התייחסו לנורמות חברתיות בישראל העוסקות בהשתקת התופעה, התעלמות מקיומה ובורות אודותיה. נורמות אלו אינן בהלימה עם צרכי ההורים והחוויה שלהם. במחקר זוהו אסטרטגיות התמודדות עם התופעה המשותפות לשני ההורים, כמו גם אסטרטגיות התמודדות על בסיס מגדרי. כך למשל, אימהות נטו לעסוק בהצדקת ההחלטה ואילו אבות נטו לעסוק ב"מחשבות אילו" – כיצד הדברים היו שונים אילו היו עושים/אומרים/חושבים אחרת. בשני המקרים, אסטרטגיות ההתמודדות הללו נועדו להגדיל את גבולות ההורות שחוו משתתפי המחקר ביחס לעובר. ממצאי המחקר תרמו לתיאוריות העוסקות ביחסים עם הנפטר תוך הצגת מצב ייחודי שבו ההורה ביקש את מותו של העובר וחווה את אובדנו טרם היכרות חזותית או מוחשית (לפחות במקרה של האב) עם המת. בקרב אימהות זוהה תהליך דיאלקטי ייחודי שבו האם מבקשת בו זמנית להתקרב ולשמור על קשר עם המת ולהתרחק מהמת וממעשה ההמתה. תהליך דיאלקטי זה נמצא בקרב אימהות שנים אחרי ההמתה ומצביע כי המתת עובר בר חיות הנה חוויה אותה נושאות האימהות לאורך תקופת זמן ארוכה מאוד. לבסוף, ממצאי המחקר הצביעו על הצורך לבחון שינוי בחוקים, בהנחיות ובכללי התנהגות הנהוגים כיום בחברה הישראלית במקרה של המתת עובר בשלבים אחרונים של ההיריון, על מנת לעורר שיח גלוי על התופעה ולספק מערכות תמיכה להורים.