ההגמוניה הגברית של אוהדי כדורגל על מודל האהדה היא מוסכמה שאין עליה עוררין. אלא שההצטרפות המהירה של נשים למגרש האוהדים בשנים האחרונות מעוררת שאלות לגבי עמידותה של הגמוניה זו והדרכים בהן מנהלות וחוות נשים את האהדה שלהן. הזיקה בין מגדר לאהדת כדורגל – ואהדה בתחומי ספורט אחרים – כמעט ולא נחקרה בישראל ובמדינות אחרות בעולם. מחקר זה מנסה להשלים את החסר ולהעניק תוכן ומשמעות לקטגוריה החברתית של "נשים אוהדות". המחקר עומד על חוויות ודרכי האהדה של נשים בתנאים בהם אין להן מודל אהדה משלהן והן נאלצות לכן לעצב את האהדה שלהן ביחס למודל האהדה הגברי, אם על ידי חיקוי, שימוש חלקי בפרקטיקות אהדה או דחייה שלהן. המחקר טוען שאהדה היא עשייה גופנית שיש לה נראות בשדה האהדה: כיוון שאין אהדה בלי גוף, קרי האהדה היא עשיה גופנית בעיקרה, היא מתחוללת בגוף, מתבצעת דרכו ונראית באמצעותו. הבנה מחקרית של אהדה מבקשת לצפות בהתנהגות הגופנית של אוהדים, ולשאול אותם על החוויה ותפישת האהדה שלהם. בהתאם, המחקר התבסס בעיקרו על כתיבה של אתנוגרפיות במהלך מספר שנים שתיארו את ההתרחשויות בשדה האהדה, ועל ראיונות עומק פתוחים שנערכו עם אוהדים ואוהדות. המחקר התמקד בקבוצת הכדורגל "הפועל קטמון ירושלים", הקבוצה הראשונה בישראל בבעלות אוהדים. תרומת המחקר היא בקידום התיאוריה והמחקר הקשורים בזיקה בין אהדה למגדר, ובהקשר של כדורגל בפרט. בהקשר זה מפתח המחקר את הרעיון שאהדה נלמדת בגוף ויוצאת לפועל דרך עשייה גופנית. גישה זו עמדה גם ביסוד הבחינה של השאלה כיצד ילד הופך לאוהד, והיא תורמת להבנה של המקורות הביוגרפיים הראשוניים של אהדה. כמו כן תורם המחקר לידע בתחום של הסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הגוף, סוציולוגיה של הרגשות, סוציאליזציה, סוציולוגיה של הספורט, ועוד.