שליפה מן הזיכרון היא תהליך מורכב, המושפע מגורמים רבים. שני גורמים חיצוניים – כלומר, שאינם חלק מהחומר הנלמד עצמו – משפיעים על סיכויי ההצלחה של ניסיון שליפה: האחד הוא תהליכי מטא-זיכרון, והאחר הוא רשת הידע הקיים בזמן הלמידה החדשה. מטא-זיכרון הוא היכולת של אדם לדעת שהוא זוכר פריט מסוים גם אם אינו יכול לשלוף אותו מזיכרונו באותו רגע (ומכאן האמירה "זה עומד לי על קצה הלשון"). תחושת הידיעה הזאת מכוונת את תהליכי בקרת השליפה שלנו, הקובעים כמה מאמץ נשקיע בחיפוש אחר פריט מסוים בזיכרוננו. בכמה מהמחקרים שבוצעו בעזרת מענק מחקר זה, נמצא שתחושת הידיעה נוצרת בשלב מוקדם מאוד של תהליך השליפה (כלומר, היא נוצרת על בסיס מידע מינימלי שנמצא כבר ברמז לשליפה). כמו כן, בנבדקים שנחשפו לכמה פריטים ונשאלו עליהם לאחר זמן-מה, נמצא כי השאלה "האם אתה זוכר שפריט X הופיע" מפיקה תוצאות שונות במבחן זיכרון מאשר השאלה "האם אתה זוכר שפריט X לא הופיע" – לכאורה שתי דרכים סימטריות לשאול את אותה השאלה. הגורם העיקרי השני המשפיע על למידה וזיכרון הוא הידע הקיים בעת הלמידה. לעתים נזכור היטב פריטים שאינם מתאימים לידע שלנו (למשל: זברה ורודה), אך מחקרים רבים מצביעים גם על האפקט ההפוך: אנו זוכרים טוב יותר פריטי מידע המתאימים לידע הקיים שלנו מאשר פריטים שאינם מתאימים לו. תופעה זו נקראת "אפקט התאימות". מתי יש יתרון לפריט התואם את הידע שלנו, ומתי – דווקא לפריט הסותר אותו? בכמה מהמחקרים שבוצעו בעזרת מענק המחקר הזה, הגדרנו תנאי גבול לקיום אפקט התאימות וחקרנו את המערכות המוחיות המעורבות בעיבוד מידע בהשפעת ידע קיים, תואם ובלתי תואם. המחקרים נערכו הן במוח מפותח (מבוגרים) והן במוח מתפתח (ילדים ובני נוער).